אתם רק רוצים להיות סופרים ולכתוב סיפורים. למה אתם צריכים עכשיו להקים ולנהל קהילה? אז זהו, שאתם לא
העצה הרווחת כיום, לכל מי שמתכננים להוציא ספר פנטזיה או מדע בדיוני ורוצים לשווק אותו, היא שהם חייבים לבנות קהילה לעצמם ולספריהם. ואכן, אם מסתכלים על סופרים ז'אנריים מחו"ל, אפשר לראות שיש לרבים מהם קהילות ענפות ופעילות. חבריהן קונים את ספריהם, שומרים עליהם בשיח, כותבים ביקורות, יוצרים אמנות בהשראתם, כותבים פאנפיקים ועוד. ומי לא רוצה קהל כזה נאמן ופעיל? מכאן, נראה שההיגיון הוא ש: אם לסופרים מצליחים יש קהילות חובבים, מי שרוצים להיות סופרים מצליחים צריכים קהילה. אבל האם קהילה משמעה הצלחה? וגם אם כן, איך מנהלים קהילה? איפה בכלל מוצאים א.נשים? איך גורמים להם להצטרף, להישאר ולהיות פעילים? מי אמור לכתוב את הספרים שלכם בזמן שאתם תקועים ברשת? מאמר זה יוצא נגד הדעה הרווחת שסופרות וסופרים חייבים להקים קהילות לעצמם על מנת להצליח. כאילו אין דרכים אחרות יעילות לא פחות לשמור על קשר עם קהל הקוראים ולשווק, מלבד יצירת קהילה ותחזוקתה.
מה זה קהילה
קודם כול, כדי לדבר על קהילות חשוב להגדיר את גבולות הגזרה של המושג. לענייננו, קהילה היא קבוצה של א.נשים שחולקים תחום עניין, מטרה, או ערכים משותפים. אותם א.נשים מקיימים תקשורת זה עם זה וממלאים תפקידים שונים בקהילה על מנת לשמר ולפתח אותה.
מה אינו קהילה
מה לא נחשב קהילה? כל פלטפורמה שבה היוצר.ת שולח.ת פרסומים לקהל באופן חד-כיווני, או כמעט חד-כיווני, וכשהפלטפורמה אינה משמשת את הקהל לתקשורת בין חבריה. למשל, קבוצה שמוקמת על ידי יוצר.ת כדי לשלוח מסרים שיווקיים במרוכז, או כדי לתמוך בקמפיין מימון המונים.
אז מה זה אם לא קהילה? זה שיווק דיגיטלי, פשוט. לא שיש בעיה עם זה, אבל כשאין דינמיקה קהילתית – אין קהילה. במילים אחרות, לא כל ריכוז של אנשים למטרה כזאת או אחרת הוא קהילה. פלטפורמות שכאלה קרובות יותר באופיין לרשימת דיוור או לרשימת תפוצה. למעשה, במספר גדל והולך של פלטפורמות לקהל אין אפילו אפשרות להגיב לפרסומים כי הפונקציה חסומה. זאת לא בעיה, זה פיתרון, כי הרבה א.נשים לא רוצים להיות מוצפים בהודעות. הם לא רוצים שיח חברתי. במקרים אלה, חסימת אפשרות התגובה היא דרך מצוינת להימנע משחיקה של קהל היעד והרחקתו. אבל זה גם מראה שלא מדובר בקהילה אלא בפלטפורמת פרסום.
חשוב להדגיש הבחנה נוספת: קהילות שנוצרות בכוחות עצמן, הן אחלה לגמרי, ויוצרים.ות יעשו טוב לשמר אותן ככל הניתן – מבלי להשתלט עליהן. סוג הקהילות עליהן אני מדבר במאמר זה הן קהילות חובבים אותן מנסים יוצרים להקים כדי להשיג מטרות כגון תחושת יוקרה, אישור עצמי ומכירות. לשמור על קשר עם הקוראים.ות ולשווק אינם קשקוש. לנסות להקים לעצמכם קהילת חובבים/מעריצים כשלא הוצאתם אפילו ספר ראשון ואף אחד לא שמע עליכם – קשקוש מוחלט, או לפחות שיטת שיווק שלא מתאימה לכל אחד.ת.
קהילה היא תוצר לוואי – לא מטרה
כן, כמובן שלהרבה סופרות וסופרים מצליחים יש קהילות חובבים, אבל אלה חובבים שבאו מרצונם. נכון שקהילה היא גם כלי, אבל לפני הכול, היא תוצר לוואי. היא מה שיוצרים זוכים לו לפעמים כתוצאה מעבודה קשה ביצירת ספרים שאנשים נהנים לקרוא. קהילה היא ייצוג מוחשי של האהבה קוראים מחזירים לסופרות ולסופרים. אהבה – לא תועלתנות. חברי קהילה הם בני אדם, לא יעדים שצריך לצוד או לכבוש. לכן, הניסיון ליצור קהילה ככלי שיווקי להנעת מכירות לא באמת מתקבל באהדה. אנשים נוטים להבין די מהר כשמזמינים אותם להיות ניצבים ב"אגו טריפ" של מישהו, או כשמזמינים אותם על תקן ארנק.
זה לא התפקיד שלכם
האמת שרוב אנשי השיווק הדגיטלי לא מדברים עליה, היא שקהילה זה לא משהו שסופרות וסופרים אמורים ליצור לעצמם. מכירים את הסרטים שמכריזים על עצמם בתור "שובר הקופות של הקיץ!" או "הלהיט שכבש את העולם!" אבל אף אחד לא שמע עליהם? אז כזה. אתם לא יכולים ולא אמורים ליצור קהילות לעצמכם. באותו אופן, יוצרי סרטים לא יכולים להחליט עבור עצמם שסרט מסוים הוא שובר קופות או להיט. הקהל הוא שהופך אותו לכזה, או שלא.
בינינו, גם אם יכולתם להקים לעצמכם קהילת חובבים ביוזמתכם, האם הייתם רוצים לעשות זאת? האם תרגישו כלפיה כפי שהייתם מרגישים כלפי קהילה שנוצרה באופן טבעי על ידי קוראים וקוראות? הדרך הטובה ביותר ליצור קהילה, היא לעבוד קשה עד שהיא נוצרת בעצמה. ואם היא לא נוצרת מעצמה? כנראה שהיא לא הייתה נועדה להתקיים (בינתיים).
זה הרבה יותר מדי עבודה
לטובת המאותגרים מבחינת מדיה חברתית, חשוב להניח משהו על השולחן: ניהול קבוצה של קהילה – כל קהילה – זה המון עבודה! בדרך כלל, יותר מדי עבודה לאדם אחד, אדרבא, כשאותו אדם אמור לשבת על הישבן ולכתוב! אדרבא כשחלום העיסוק בכתיבה במשרה מלאה הולך ומתרחק בימינו והופך להיסטוריה. גם סופרות וסופרים צריכים להתפרנס ופרנסה דורשת זמן. לא לכולם יש את הפריבילגיה לשבת שעות וימים כדי לשבת ברשת. לרבים יש בקושי מספיק זמן כדי לכתוב, בכלל. כשחובבים מקימים קבוצות כאלה, הם לוקחים על עצמם את העבודה הזאת בזמנם הפנוי. הם עושים זאת באהבה, ואפילו נהנים מזה על הדרך. סופרות וסופרים יכולים להשתדל להיות נגישים לקהילה שלהם – אבל אף אחד לא מנהל את הקהילה של עצמו, או את הפלטפורמות שלה.
זה גם הזמן לגלות סוד גלוי וידוע לכולם: גם סופרים שלכאורה נגישים ברשת לרוב מעסיקים מישהו שיעשה זאת עבורם. במקרים נדירים, אותם עוזרים בתשלום יכולים להעביר משהו לסופר עצמו ולבקש תגובה אמיתית. אבל, למעשה, הם שם לצמצם את המעורבות של מעסיקיהם למינימום האפשרי.
מה עושים מי שלא יכולים להרשות לעצמם לשכור מישהו שיעשה את זה עבורם? They fake it till they make it. הם עושים את זה בעצמם, אבל כמובן שיש לכך גבולות. פשוט מדובר ביותר מדי עבודה. במוקדם או במאוחר אין מנוס מלזכור שנכנסתם לכל הסיפור הזה בשביל לכתוב – לא בשביל לנהל קבוצות במדיה החברתית.
הקוראים שלכם לא באמת רוצים את זה
אם לא הבנתם את זה עד כה, מיוצרים כגון מרטין ורותפוס (שהחובבים שלהם כבר הפסיקו לכעוס עליהם ופשוט הרימו ידיים מלצפות לקבל את הספר הבא), גם הקוראים שלכם לא רוצים שתתעסקו איתם יותר מדי. כן, זה נחמד לדבר עם סופרים שאוהבים והכול. אבל בסופו של דבר, הם מעדיפים שתכתבו את הספר הבא הזה שהם מחכים לו. המשוואה פשוטה: כשאתם מתעסקים איתם, אתם לא כותבים!
אז כשאתם רוצים או צריכים לכתוב, צאו מפייסבוק, נטרלו את טיקטוק, סגרו את האינסטגרם עד שתסיימו את הסשן. הקוראים שלכם יבינו אתכם. הם יסלחו לכם על תקופה של דממת אלחוט. הם יקבלו פחות בהבנה ספר המשך שלא יוצא.
זה לא הגיוני מתמטית
אוקיי, זה הזמן לדבר על הפיל שבחדר – כמה קהילות כבר יכולות להיות? בכמה קהילות חובבים אתם פעילים? באמת פעילים! כמובן שיש את הקבוצות המתבקשות: חובבי ברנדון סנדרסון, חובבי טרי פראצ'ט, חובבי ג'יי.קיי. רולינג, חובבי קסנדרה קלייר, חובבי פטריק רותפוס… לכל אלה יש קהילות, אבל הם לא יצרו אותן, ובוודאי שהם לא מנהלים אותן. הם גם שמות ענקיים בתעשייה. אין מה להשוות ביניהם למאות השמות שמצטרפים מדי שנה לרשימת סופרי הפנטזיה והמדע הבדיוני בישראל. יש גבול למספר הקבוצות שבהן החובב הממוצע יכול ורוצה להיות פעיל. בשלב מסוים, אנשים מרגישים מוצפים, פסיקים לעקוב, מכבים התראות, ו… זהו, איבדתם אותם.
כשל מתמטי נוסף, הוא שלמרבית הסופרות והסופרים הז'אנריים בארץ פשוט אין מספיק יצירות כדי להצדיק קהילה. על מה החובבים אמורים לדבר כל הזמן? ונגיד שכל חברי הקבוצות כבר קנו את אותם ספר-שניים שיש לסופר.ת – מה אז? ואיך זה יכול להועיל למכירות, כל עוד אין להם משהו חדש לקנות? כשיש כל כך הרבה יוצרות ויוצרים עם מספר קטן של יצירות, הרבה יותר הגיוני לבסס קהילה סביב תת-ז'אנר אהוב, כגון פנטזיה אפית או רומנטסי, מאשר סביב מישהו ספציפי. פחות מלטף את האגו, אבל יותר חסכוני ויעיל.
זה לא מתאים לכל אחד
אם לא השתכנעתם עד עכשיו שהקמת קהילת חובבים לעצמכם היא קשקוש, יכול להיות שזה דווקא מתאים לכם. במקרה הזה, מגניב. אבל פה נדרשת כנות של כל אדם מול עצמו. הוצאת ספר לא תשנה אתכם מקצה לקצה. תקשורת כה אינטנסיבית עם קהל הקוראות והקוראים לא נועדה לכל אחד. אם לא הייתם מסמר המסיבה קודם ליציאת ספרכם, זה לא יקרה עכשיו פתאום. אם תסבלו מן ההתעסקות והתקשורת המתמדת, למה זה טוב? כמה מהסופרות והסופרים הנפלאים בעולם מתבטאים בכתיבה כאילו המוזות בירכו אותם אישית. אבל כשזה מגיע לתקשורת בינאישית הם כמו דג מחוץ למים. אם תקשורת מסוג זה אינה הצד החזק שלכם, יכול להיות שעדיף לכל הצדדים שתשאירו אותה לאחרים.
זה לא באמת עובד
אחרי קרוב לעשרים שנה בתעשייה והיכרות עם אנשים בתעשיית המו"לות, ניסיוני מראה שקהילה ≠ מכירות. למה? ראשית, כי קהילות הן בראש ובראשונה קבוצות חברתיות. לכן, הרבה חברים בקהילות לא מגיעים אף פעם לקנות את הספרים שלהם הקבוצה מוקדשת, או אפילו לקרוא אותם. מנגד, אלה שכן קונים את הספרים וכן קוראים אותם, עושים זאת בלי קשר לקהילה. אז הם כבר קנו וקראו. מה עוד תוכלו למכור להם? כמובן שיכולות להיות סיבות נוספות לכך שזה לא עובד, אבל הנקודה היא שזה לא. לא אני אומר את זה – בעלי הוצאות העידו על כך בפניי, פעם אחר פעם.
לסיכום
אם הייתם זקוקים לאישור כדי להניח לנושא – הנה הוא! קהילות אינן פיתרון קסם. נכון, ללא ספק יש בהן תועלת. הן יכולות לתת לכותבות ולכותבים מוטיבציה ולהזין אותם באנרגיה, אך לא לשם כך הן נועדו. קהילות אמורות להיווצר על ידי חובבים וחובבות, ולהתנהל על ידיהם, עבור עצמם. בשורה התחתונה, אולי יום אחד תהיה לכם קהילת חובבים אישית ואולי לא. זה לא חשוב. מה שחשוב זה שלעת עתה, תסגרו את חלונות המדיה החברתית, תניחו את הטלפון בצד (וגם את האגו) ותשבו לכתוב!
