כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים יֵשׁ לַעֲנָת.
נִסְפֹּר אֶת כֻּלָּם, לְאַט־לְאַט.
חֲתוּלִים, גְּמַלִּים וְאִמָּא אַחַת,
שֶׁיּוֹדַעַת לְסַדֵּר הַכֹּל… כִּמְעַט.
אָז כַּמָּה דְּבָרִים יֵשׁ לַעֲנָת? הָמוֹן!
כּוֹבָעִים, כַּדּוּרִים, דֻּבּוֹנִים, צְדָפִים, אַרְנָבִים וְכוֹכָבִים. אֲבָל הָעוֹלָם שֶׁלָּהּ מָלֵא גַּם בְּאַהֲבָה, יְצִירָה, מִשְׂחָק, סַקְרָנוּת וְעוֹד דְּבָרִים חֲשׁוּבִים בֶּאֱמֶת, שֶׁאוֹתָם אִי־אֶפְשָׁר לִסְפֹּר בִּכְלָל.
מִסְּפָרֶיהָ שֶׁל רִינַת הוֹפֶר: אַיֶּלֶת מְטַיֶּלֶת, חָנָן הַגַּנָּן, מִפְלֶצֶת סְגֻלָּה, גָּלִילוּנָה וְאוֹתִיּוֹת בְּמִיץ שְׁטֻיּוֹת.
את הדברים של ענת קנו לה בחנות, או הכינו בשבילה, או שהיא מצאה או גידלה בעצמה. חלק מהדברים גדולים וערטילאיים כמו השמש והכוכבים, ואחרים קטנטנים וזניחים כמו כפתורים.
אבל לכולם חשיבות דומה בעיניה. כולם שלה בגלל השייכות שלה אליהם. בגלל שהיא מטפלת בהם וקוראת להם בשם ואוספת וממיינת וסופרת אותם.
השמש היא של כולם, אבל היא רק של ענת ברגע שהיא מדמיינת אותה ככדור לשחק בו עם חברים. וביקום יש אינספור כוכבים, אבל בשביל ענת יש עשרה, כי אותם היא רואה מהחלון שלה. וגם כי היא לא למדה עדיין לספור עד 11.
רגע לפני השינה והסיכום הכללי של היום, המספרים לא מתחברים. דמויות, חוויות וזיכרונות מהיום שעבר מפירים את הסדר הטוב, עד כדי שינוי סדרי בראשית.
ומה עם אמא? בספור ה”חד גדיא” הזה, אמא היא בתפקיד… אתם יודעים מי. לא נציין את השם המפורש, אבל דרישות התפקיד די דומות. אמא היא האחת והיחידה, הכול יכולה, שמנסה לשווא להשליט סדר בבלגן המשפחתי המוכר.
והיא החליטה שהגיע הזמן לישון.”
